התעמרות בניצול שואה סיעודי

גדעון, ניצול שואה, בן 80, סבל מבעיות בריאותיות רבות עד שלפני כשנתיים מצבו הדרדר והפך לסיעודי.

גדעון מבוטח שנים רבות בפוליסת סיעוד קבוצתית לחברי קופת חולים. בנו פנה לחברת הביטוח וביקש שתשלם לאביו את קצבת הסיעוד החודשית. חברת הביטוח שלחה רופא גריאטר מטעמה שבדק את גדעון ואישר כי הוא אינו מסוגל לבצע באופן עצמאי 4 מתוך 6 פעולות יומימיות חיוניות המכונות ADL: לקום ולשכב, להתפשט ולהתלבש, להתרחץ וניידות.

לאור ממצאי הבדיקה הכירה חברת הביטוח בגדעון כסיעודי והחלה לשלם לו קצבת סיעוד חודשית. אך כעבור 3 חודשים בלבד הפסיקה את התשלום ודחתה את התביעה בטענה שלפי ממצאי חקירה גדעון אינו סיעודי. לטענתה, גדעון נצפה בחקירה הולך עם מקל בצורה יציבה ומבצע מעברים (קם ויושב).

מתברר שבניגוד לדין, החוקר מטעם חברת הביטוח גרם, לגדעון באופן מניפולטיבי, לבצע פעולות פיזיות שאף סכנו את בטיחותו. 

מופתע מדחיית התביעה, פנה אלי בנו של גדעון על מנת שאטפל בתביעת אביו לתשלום תגמולי הסיעוד מחברת הביטוח. בתביעה שהוגשה הדגשתי כי חברת הביטוח כלל לא היתה רשאית לבצע חקירה ושזו נערכה, ממילא, תוך הפרת חוק החוקרים הפרטיים והוראות המפקח על הביטוח. בנוסף, הדגשתי שאין בעובדה שגדעון נצפה קם ממצב של ישיבה כדי להעיד על יכולתו לעבור ממצב של שכיבה לישיבה ולכן אין בממצאי החקירה כדי להוכיח שגדעון מסוגל לבצע את הפעולה של "לקום ולשכב" בכוחות עצמו, כהגדרתה בפוליסה.

חודשיים בלבד לאחר הגשת התביעה, חזרה בה חברת הביטוח מדחיית התביעה והודיעה שגדעון יקבל תגמולי סיעוד מלאים החל מהמועד בו הופסק התשלום וימשיך לקבלם לתקופה מרבית של 5 שנים (מלוא תקופת הזכאות על פי הוראות הפוליסה).